עצות ודרכים לקיומה
מאת יעקב לב שמח
מאתר שער ברסלב – למאמר המקורי
כעת, הגענו אל השאלה המרכזית בהתבודדות: אמנם השיחה בינו לבין קונו טובה ומועילה לאדם מאד, ואמנם זהו כמעט הכח היחיד שיש לנו כדי לזכות אל כל מה שצריך לזכות ולהנצל מכל מה שצריך להנצל ממנו, אבל איך עושים את זה?
השאלה קשה יותר לגבי אדם שדרגתו הרוחנית נמוכה יותר. אדם שבקושי שייך למשהו גבוה יותר – כיצד, הוא חושב, יהיה מסוגל לדבר ישירות עם ריבון כל העולמים, הקדוש ברוך הוא? ואפילו מי שכבר חונך על ברכי דרך קדושה זאת, איך יסתגל לכך בקביעות, יום יום ועוד לשעה שלמה? מה אפשר כבר לדבר כל כך בתפלה ותחנונים?
מכל מקום, לא רבים רואים עצמם כמסוגלים לנהוג כך, להתבודד בל יום שעה ולהשיח את הלב לפני השי"ת על כל חסרונם ברוחניות וגשמיות. לא הכל רואים עצמם כה קרובים אל ה' ולא כל אחד מכיר בעובדה שבכך טמונה הצלחתו ושאמנם בזה טמון המפנה הגדול בחייו, ובכלל – סברות ותואנות שונות ישנן כמעט לרוב רובם של אנשים מכל השכבות בנוגע לאי ציותם לאותה דרך קדושה, ההתבודדות, בה ראה רבינו יסוד כל העבודה. וסיבות שונות ליחס שלילי זה. יש והוא נובע מליקוי עקרוני – אמונה בלתי מספקת, ובשל כך – זיקה לא מספיקה לתפלה שהרי "אמונה זו תפלה" (ראה ליקו"מ ח"א תורה ט); יש וחוסר הכרה בתועלת התפלה עושה זאת; אבל גם מצוי מאד, ואולי נפוץ ביותר, חוסר ההתמצאות בעבודה קדושה ונשגבה זו: פשוט, איך אני עושה את זה?
ובכן, לרבינו עצות שונות שעל ידן אין אדם, ולו הרחוק ביותר, שלא יוכל להגיע לידי כך, לספר את כל אשר עם לבבו לפני הבורא יתברך שמו דבר יום ביומו ועל ידי כך, להפוך אט אט ליהודי כשר באמת.
כלל ראשון בכל דבר שבקדושה היא ההדרגה. כי "אי אפשר לכל אדם להתחיל תיכף בעבודות גבוהות לשמים, ואפילו לאחר ההתחלה לאו כל אדם זוכה, אפילו בסוף ימיו, לעבודות גבוהות … ואין הקב"ה חפץ מהאדם שיעלה לשמים, דהיינו שיעשה עבודות גבוהות דווקא מה שאין בכחו לעשות, רק הש"י חפץ מהאדם שיעשה מה שאפשר לו לפי מדרגתו, דהיינו שימשוך עצמו מעט מעט, כמו שאנו מבקשין בכל בוקר: שתרגילנו בתורתך – 'שתרגילנו' דייקא… לא בשמים הוא… כי קרוב אליך הדבר מאד … כי אין אתה צריך רק, להתגבר לעלות ממדרגה למדרגה הסמוכה שהיא קרובה אליך מאד" (ליקוה"ל, יו"ד תרו"מ ג,י). כך גם בהתבודדות, אי אפשר לו לאדם שייעשה פיו תיכף למעיין נובע של דברי תחינה ובקשה. בתחילה כמעט ואין מצליחים לדבר, יש ומבלים אפילו שעה שלמה בהכנה ובהשתוקקות לדבר דבר-מה לפני הקב"ה ואין מצליחים. על כן ראוי לכל מתחיל לדעת ש"ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר, אך אינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאד" אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה, ואילו בתורה צ"ו הוא אומר: "אפילו כשאין יכולין לדבר כלל, [או] אפילו כשמדברין רק דיבור אחד גם כן טוב מאד", ומשום כך "יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים בלי שיעור וערך עד שירחם עליו השי"ת ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו".
נמצאנו למדים, אם כן, שיש להתאזר בסבלנות רבה בהנהגה קדושה זאת; שקשיי ביצוע מאכזבים בדרך וביחוד בהתחלה הינם דבר מצוי מאוד; שלפעמים שעת ההתבודדות דומה למשא כבד, אך אל יאוש – עצם העמידה תוך כדי רצון לדבר היא "גם כן טוב מאד", ובפרט שהדבר יביא בסוף לידי כך "שירחם עליו השי"ת ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו".
ואדרבא – כך הוא הסדר, לפני כן עומדים דוממים כדל וכרש לפני הפתח, אין יודעים מה לומר, מה לדבר ובמה להצטדק, מתבוננים בעירום הנוראי מתורה ומצוות ומכל מדה נכונה עד שהלב מתעורר ופורץ בדיבור, בתפילה חמה. הלא כן אמר דוד המלך (תהלים לט): "נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר" ורק לאחר מכן: "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש". בליקוטי הלכות מובא הפסוק הזה בין עוד ראיות על סדר זה שבתפלה, שם, בהלכות גזילה, מתפרש כך גם מאמר חז"ל על החיות והשרפים שראה יחזקאל הנביא בשמים הנראים "כעין החשמל" (יחזקאל א,ד ח,ב): "חשמל – עתים חשות ועתים ממללות" – "היינו שעיקר תיקון הדיבור הוא על ידי שחשים ושותקין תחלה כאילם לא יפתח פיו, רק משתוקקין ברצון חזק להש"י ומרחמין על עצמו ברחמנות גדול – כאשר כל אחד יודע בנפשו גודל הרחמנות שעליו בכל עת – ועל ידי זה דייקא נתעוררין רחמי השי"ת עד שמתחילין לצפצף ולדבר קצת, בבחינת 'ומעפר אמרתך תצפצף' (ישעיהו לט,ד) עד שזוכה לדברים חמים כגחלי אש בבחינת חיות אש ממללות" (מתוך השתפכות הנפש צד).
בהמשך מבאר מוהרנ"ת כי הבריאה ביסודה מושתתת על סדר כזה – בתחילה שרר החושך ולאחר מכן הופיע האור; וכך מדי יממה (ע"פ הסדר היהודי, מתחילה היממה בתחילת הלילה ומסתיימת בערוב היום) קודם הלילה ליום, הלילה היא בבחינת השתוקקות וכיסופים "בבחינת 'על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי' וכו', ואחר כך זוכים על ידי זה לאור יום, שהוא שלימות הדיבורים, שהם עיקר האור בבחינת 'פתח דבריך יאיר'. והכלל, כי אי אפשר לדחוק את השעה כלל… אפילו בדיבורי התפלה עצמן… מה שהיה רוצה כל אחד שתיכף שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו לפני השי"ת אזי יפתח פיו ותיכף ומיד ידבר דיבורים הרבה לפני השי"ת, דיבורים שלמים וחמים כגחלי אש ובהתעוררות גדול, ומחמת שלאו כל אדם זוכה לזה ובכל פעם נדמה להאדם שאין לו דיבורים ואין לו שום התעוררות כלל, על ידי זה הוא מתרשל לגמרי גם מתפלה ותחנונים, על כן צריכין לידע זאת היטב, כי גם זה הוא בחינת דוחק את השעה, כי אי אפשר להמשיך שלימות הדיבורים הנ"ל כי אם על ידי השתיקה והיחול שקודם הדיבור, כי צריכין תחלה [להיות מוכנים גם] לידום ולשתוק רק להמתין ולהתגעגע ולכסוף ולהשתוקק לחסדי ה' שישפיע לו דיבורים שלימים ואח"כ זוכה ע"י זה בעצמו לפרש שיחתו לפני השי"ת בהתעוררות גדול ככל אשר עם לבבו" (שם).
כך שלא רק בלית ברירה אין יכולים בתחלה לדבר, אלא זו היא הדרך. והכל לפי ההרגשה והיכולת, יכול אדם לדבר – מה טוב, ואם לאו – 'גם כן טוב מאד" כדאי ונאה דוקא לשבת ולהתכונן קודם, להתאמץ "בכמה נפילות וכמה הטיות" (לשון ליקו"מ, ח"ב תורה ד) ובכמה וכמה מיני כמיהות והשתוקקות לדבר משהו, ורק לאחר מכן לדבר דברים לפני אדון הכל. למען האמת המליץ רבינו על שעה נוספת של הכנה והשתוקקות קודם לאותה שעה קבועה של התבודדות – אם כי להלכה לא יצאה ממנו הוראה אלא שעה אחת ביום בלבד – וזאת כנראה גם כן משום שכך הסדר.
ואם בתחילת כל שעה התבודדות הסדר הוא כזה, הרי בתחילת ההסתגלות לנוהג הקדוש הזה של שיחה בינו לבין קונו, קודמות שתיקות הרבה וחוסר יכולת לפתוח את הפה, בטרם יופיע שחר אור הדיבור, הפה המדבר, הפה היודע להשיח את בל אשר עם הלב פנימה. דרושה רק הבנה למצב מוכרח זה והרבה הרבה סבלנות.
אריכות אפיים מרובה מלמדת אותנו דרך רבינו בעבודת ה' בכלל ובתפלה בפרט, "שיאריך אפו על כל דבר בלבול ומניעה שעובר עליו בתפלתו ובעבודתו, שיסבול הכל ולא יתעצב ולא יתעצל על ידי זה כלל, רק יעצור רוחו ולא יכפת ליה כלל ויעשה את שלו בעבודתו ויעבור על הכל ולא יחוש על כל הבלבולים והמניעות כלל, שכל זה הוא בחינת ארך אפיים שזוכין על ידי אמונה" (ליקו"מ ח"א תורה קנה).
רבינו משיא עצה נפלאה היכולה להיות פתרון מעולה במצב של חוסר הצלחה לדבר: "לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר, ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו שיוכל לפרש שיחתו לפניו" – – – מעצם אותה הרגשה מעיקה של חוסר שייכות להתבודדות ניתן לעשות התבודדות נאה, תפלה רצינית ונוגעת ללב עד כדי בכי. אדרבא, זה כל המיוחד בהתבודדות – להתבטאות באמת ובתום לב, לומר בדיוק את אשר מרגישים ולא רק את אשר צריך להרגיש ולהשיג, לא המילים היפות והגבוהות גבוהות חביבות לפני אבינו שבשמים, אלא האמת שבדברים הנאמרים לפניו יתברך היא הנותנת לתפלה להתקבל לפניו ולשאת חן בעיניו.
עצה אחרת שהיא מן המפורסמות בתורת רבינו, היא העצה של "אזמרה לאלקי בעודי" שמוהרנ"ת בכתביו חוזר שוב ושוב ושוב על החובה העצומה לחיות לפיה, ושכך הזהיר רבינו כמה וכמה פעמים. ועל פי עצה זו, כשאין יכולים להתפלל לפני ה' מחפשים נקודה טובה בעצמינו ושמחים בה ומודים ומהללים להשי"ת עליה, וכך, בשמחה והתחזקות מן הנקודה הטובה, יוצאים מן הנחיתות והשפלות ומתפללים בגילה ורינה.
לא נלאה את הקורא במהותה של אותה עצה הידועה לכל מי שרגלו דרכה בבית מדרשו של רבינו ועיין בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן העוסקת בכך, אך נתייחס בזאת אל המדובר בתורה אחרת שבליקוטי מוהר"ן, תורה לד, בה מתבאר שבשעת התבודדות יש להתקשר אל "הנקודה השייך ללבו בעת הזאת", וכי בכך מבטלים את החרפות והבזיונות הרובצים על הלב, היינו גם כן לחפש את הצד הטוב המצוי בך; אך הכוונה היא לא סתם צד טוב שהיה קיים פעם או מצוה שזכית לה בזמן מן הזמנים; אלא למצוא את הנקודה היפה הזורחת בך כעת ממש, כאשר אתה ניגש לשפוך שיח בינך לבין קונך, עתה עתה קיימת בך איזו נקודה מיוחדת זוהרת שעליך להתקשר אליה, למצאה ולדבר עליה להשי"ת. בכך נופלות המחיצות, אלו החרפות והבזיונות להן מתכוון רבינו, העוונות המפריעות להתבודד כראוי וכפי שמתבאר בקצרה בספר הקדוש השתפכות הנפש (ע"ח, עפ"י ליקוה"ל הלכות מלמדים הלכה ג): "שבכל עת מתגברים החרפות לב להעלים ולהסתיר אור נקודתו הקדושה השייך ללבו בעת ההוא, על כן על פי רוב דרך האדם הרוצה לעסוק בזה, לפרש שיחתו בינו לבין קונו, [ש]נדמה לו בכל פעם שעתה אינו יכול לדבר ואינו יודע מה לדבר כלל ולבו אטום מאד וכו' כידוע.
"וכל זה נמשך מהחרפות לב, ערלת לב הנ"ל; אבל באמת הוא שקר גמור ומעשה בעל דבר, כי אם יאמר כן אזי יהיה נדמה לו לעולם כן, שעתה אין לו לב ואינו יכול לדבר, ולא ידבר לעולם ח"ו… על כן צריכין להתחזק בזה, לידע ולהאמין שבוודאי אין עת בעולם שלא יוכל לקשר עצמו להנקודה השייך ללבו בעת ההוא ולהתגבר מאד לדבר בזה כפי מה שיוכל לבקש ולחפש בדבריו את אור נקודתו הקדושה". שעת התפלה היא שעה של מלחמה בחרפות ובזיונות הרוצות להשפיל את האדם ועל האדם לעשות את ההיפך – לגעת בנקודות הטובות אשר יעלוהו וירוממוהו. שעת התפלה היא גם שעה של מלחמה בבלבולים רבים אחרים וזו בעצם העבודה.
וכך כותב רבינו (ליקו"מ ח"א, ט"ו,ג): "כשאדם עומד להתפלל, אזי באים מחשבות זרות וקליפות ומסבבין אותו ונשאר בחשך ואין יכול להתפלל… ודע שיש פתחים הרבה בחושך הזה לצאת משם… אבל האדם הוא עיור ואין יודע למצוא הפתח. ודע שעל ידי אמת זוכה למצוא הפתח, כי עיקר אור המאיר הוא הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב 'ה' אורי וישעי', ועל ידי שקר הוא מסלק את הקב"ה, כי 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו'; אבל על ידי אמת הקב"ה שוכן עמו, כמו שכתוב 'קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת', וכשהקב"ה עמו הוא מאיר לו איך ליצא מהחשך המונע אותו בתפלתו, כמו שכתוב 'ה' אורי'… ודע, שהכל לפי גודל האמת, כי עיקר האור הוא הקב"ה והקב"ה הוא עצם האמת ועיקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת", "והמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו שיזכה פעם אחד כל ימי חייו לדבר דיבור אחד של אמת לפני ה' כראוי… והעיקר שבתפילתו ותחינתו ובקשתו, אף על פי שאי אפשר לו לדבר שום דיבור בתפילה ותחנונים מגודל החושך והבלבול המסבב אותו מאד מאד מכל צד, אף על פי כן, על כל פנים יראה לדבר הדיבור באמת, באיזה מדריגה נמוכה שהוא. כגון למשל, שיאמר: 'ה' הושיעה' באמת, אף על פי שאינו יכול לדבר בהתלהבות והתעוררות כראוי, אף על פי כן יאמר הדיבור באמת כפי מה שהוא, ועל ידי הדיבור האמת יזכה לראות הפתחים שבתוך החשך, ועל ידי זה יזכה לצאת מחשך לאור ולהתפלל כראוי" (ליקו"מ חא קי"ב).
היוצא מכל אלה שבשלבים הראשונים של ההתבודדות אל לו לאדם לשאוף לגדולות, הוא חייב להיות מוכן להסתפק במועט שיש לו וללכת בהדרגה – שמי יודע כמה זמן תמשך. באלה רצון ה' ובלבד שיכוון לבו לשמים, שיתכוון באמת אל כל מה שהוא אומר ואל יאמר דבר או חצי דבר שאינו עומד בו בלבו פנימה.
אבל, האדם בתפלתו בכלל ובפרט בתפלה פשוטה כמו זו, חושב שאין לדבריו חשיבות במרומים וספקות מכרסמים בו אם בכלל תשא תפלתו פרי ואם בכלל תפעל את הישועה אליה הוא מייחל. על כך באים דבריו של מוהרנ"ת, המבוססים על דברי רבינו (והם מובאים כאן כפי שהם מקוצרים בספר השתפכות הנפש צב): "צריכים להתחזק מאד באמונה שלימה, להאמין בעצמו שיש לו כח לפעול כל דבר בתפלתו ושיחתו בינו לבין קונו, כי יש כמה מיני חלישות הדעת בלב האדם בענין זה, כאשר כל אחד יודע בנפשו, ורוב בני אדם נדמה להם שאין להם כח לזה, ועל כן אינם מתחזקים בתפלה, ועל כן צריכים להתייגע ביגיעה ועבודה גדולה מאד בענין הזה. ועיקר היגיעה הוא בהתחלה, בבחינת כל התחלות קשות, היינו, בעת שמתחיל להתפלל ולהתבודד, כי אז עדיין לא ראה שום פעולה על ידי תפלתו והתבודדותו; אבל כשזוכה להתגבר בכל כוחו להתפלל בכוונה ולהתבודד עד שזוכה לפעול איזה דבר בתפלתו, כגון שהתפלל על איזה דבר ונענה, אז הוא מתחזק בזה להאמין גם בעצמו שיש לו כח לפעול בתפלתו, מאחר שרואה שגם תפלתו שמע השי"ת ונענה". כל אותם תופעות וסימנים מייאשים, המופיעים אצל כל אדם בתחילת דרכו בהתבודדות הינם רבים מאודוהם עלולים לחזור על עצמם פעמים רבות ובלבושים שונים לפי האדם, המקום והזמן, ולכך בא אותו ספר קדוש, "השתפכות הנפש", לרכז אל מקום אחד את כל מה שכתבו רבינו ותלמידו אל מקום אחד, כדי שכל מיני התרופות יהיו מצויים על שלחנו של כל אחד ויקח כל אדם לנפשו כפי צרכיו המיוחדים ומצביו השונים, שרבינו ותלמידו לא פסחו אף על אחד מהם. לפיכך, טוב יעשה החפץ להכנס בדרך הקדושה, התבודדות, אם יעבור על הספר החשוב הזה.
תפילה, בכלל, צריכה חיזוק רב, והיא אחד מארבעת הדברים המנויים בחז"ל (ברכות לב:) שצריכים חיזוק. רבינו ז"ל "חיזק אותנו בהתחזקות בלי שיעור להרבות בתפלה והתבודדות" – כותב מוהרנ"ת (ליקו"מ ח"ב צג) – "כי אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבינו ז"ל שהם מלאים עצות להתקרב להש"י, אף על פי כן, על פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה, על כן העיקר הוא תפלות ותחינות ובקשות, יהיה איך שיהיה, על כל פנים ידבר בפיו באיזה בחינה שהוא ויבקש מהש"י תמיד שיוציא אותו מחשך לאור ויחזירהו בתשובה שלימה באמת, ואל יתן דמי לו עד שיענהו. ואף על פי שהוא קורא וצועק להשם יתברך זה זמן רב מאד ועדיין הוא רחוק מאד מאד, אף על פי כן, אם יהיה חזק ואמיץ בתפילות ובקשות, בוודאי סוף כל סוף יענהו הש"י ויקרבו לעבודתו באמת. בוודאי בלי ספק, רק חזק ואמץ, וכמו שאמרו רז"ל שתפילה צריכה חיזוק, כמו שכתוב 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה" ופירש רש"י: 'ואם לא תתקבל תפלתך חזור וקוה', וכן לעולם עד ישקיף וירא ה' משמים. וכבר מבואר זאת בדברינו במה פעמים, אך צריכין לכפול ולשנות זאת ולזכור זאת בכל יום יום, כי יש כמה וכמה מיני חלישות ובלבולים על זה בלי שיעור, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב. על כן, צריכין לחזור זאת אלפים פעמים, כדי שיתחזק ויתאמץ לעמוד על עמדו להתפלל ולהתחנן לפני הש"י תמיד שיקרבהו לעבודתו; יהיה איך שיהיה, נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים, כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב, חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו" (ליקו"מ ח"ב קא).
אכן, חיזוק תמידי להתבודדות דרוש כאויר לנשימה. בהתבודדות אתה בודד. אינך רואה אחרים נוהגים כך, ואתה צריך תמיד לחפש לכך חיזוק, אם בתפילה מהשי"ת שיחזקך ויאמצך, ואם בקריאת הספרים המבארים את דרכיה ומלמדים את נתיבותיה.
בספרים הקדושים מודגש הצורך הרב בעקשנות בעבודת השם. גם רבינו אמר ש"צריך להיות עקשן גדול בעבודת השם" (ליקו"מ ח"ב מח, וראה גם שם, נ"א), אך בליקוטי הלכות (או"ח, תפילין ה,מג) מבאר מוהרנ"ת שהעקשנות צריכה לבא לידי ביטוי בעיקר בעבודת התפלה, שם חיוני הדבר מאד, יותר מבכל עבודה קדושה אחרת. מוהרנ"ת מביא את דברי רחל אמנו "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי" ואת דברי רש"י הקדוש על כך שנפתולי הוא מלשון עקש ופתלתול – "נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה עם אחותי, גם יכולתי, שהסכים על ידי" והוא מבאר כי בהתבודדות "צריך להיות עקשן גדול בזה, כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם … והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב ותפרש לך בלע"ז פירוש המילות של נפתולי אלקים נפתלתי על פי פירוש רש"י הנ"ל לשון עקש ופתלתל וכו' ואז תבין עד היכן צריכין להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, אף על פי שתהיה בדרך עקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, אף על פי שראוי לבזותן ולשקצן, כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת … וזהו בחינת תפלה לעני שהיא יקרה מכולם כמו שכתוב בזוהר (בלק קצה) … ותדקדק היטב בכל דיבור ודיבור של דברי הזוה"ק הנ"ל ותבין היטב כמה יקר דברי ההתבודדות ששופך שיחתו לפני השי"ת ואף על פי שזה כמה שמתפלל ומתבודד ונדמה לו שעדיין לא פעל כלל, אף על פי כן, כל דיבור ודיבור אינו נאבד, רק כולם מנויים וספורים וגנוזים באוצרותיו וגם כי אי אפשר להאדם לידע כלל בזה הגוף אם פעל בעבודת ה' אם לאו, כי אפילו אם לא פעל כי אם כחוט השערה אחת פעם אחת כל ימי חייו, גם זה יקר מכל חיי עולם הזה, כי אפילו כשנעתקים איזה תנועה להתקרב מעט יותר להשם יתברך אפילו פחות מחוט השערה, על ידי זה רצים והולכים גם כן אלפים ורבבות פרסאות בעולמות עליונים (ראה שם בפנים מעשה מצדיק ששקע בעצבות, כי הוא חשוב להבנת הענין) … וכשיהיה חזק כל כך בבחינת נפתולי אלקים נפתלתי הנ"ל, אז סוף כל סוף בוודאי יזכה לפעול בקשתו להתקרב להשי"ת להיות שוה עם אחיו הכשרים והצדיקים".
לעקשנות גדולה צריכים לא רק בציפיה להיענות התפלות, אלא גם לעצם קיומה של שעת ההתבודדות דבר יום ביומו. אבל גם לכך עצות שונות; לדברי רבינו (שיחות הר"ן כ), אם שרויים כל היום בשמחה אזי בנקל לייחד שעה אחת להתבודדות, אותה שעה בלבד תהיה מוקדשת ל"לב נשבר" ואילו שאר כל היום חובה להיות בשמחה (שם מז); אבל גם באותה שעה עצמה אין להיות בעצבות אלא בשברון לב וגם בזאת אין לרצות שלימות דוקא. אין לצפות לבכיה, כי מחשבה זו מבלבלת ומרחיקה מכוונת הלב, צריך "רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השם יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבא לבכיה גדולה באמת" (ליקו"מ ח"ב צה). שכן, לדיבור כח גדול לעורר את הלב ואף כי לפעמים נדמה שהדיבור הוא "בלא לב כלל" הרי בסופו של דבר "יבא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש" (ליקו"מ ח"ב צח). לכל איש ישראל יש "לב" עם התלהבות בלי גבול אך הוא חבוי פנימה בנבכי הנפש. הדיבור מלבה אותה התלהבות ומוציא אל הפועל את הנמצא בכח (ליקו"מ ח"א לא,ז) בבחינת "נפשי יצאה בדברו": הנפש היהודית מתבטאת ויוצאת החוצה אל הפועל כשמדברים דיבורים קדושים, דיבורי תורה ותפלה. דיבורים פשוטים של בקשה ותחינה מחוללים את המופת הגדול הזה. צריך רק הרגל ואימון, כי אז מדברים דברי חן ואמת.
לצורך ההרגל חשוב מאד להשתמש בספר הקדוש "ליקוטי תפלות", שחיבר מוהרנ"ת ו"מעלת אלו התפלות יבין כל משכיל החפץ באמת ובתמימות, כי תפילות כאלו עדיין לא היו בעולם והם מלאים כל טוב לבית ישראל, תפילות, תחינות ובקשות והפצרות וריצויים ופיוסים, ווידויים וטענות ואמתלאות וצעקות ושוועות וזעקות גדולות להשם יתברך לעורר רחמיו המרובים עלינו שיקרבנו לעבודתו יתברך חיש קל מהרה" (הקדמת ליקו"ת). הספר מלמד איך לפנות אל ה' בכל מצב שהוא, איך בכלל לפתוח את הפה וכיצד להרחיב את הדיבור.
ואם בהרחבת הדיבור עסקינן, צא וראה עצה נפלאה שיעץ רבינו – "לעשות מהתורה תפלה" (ליקו"מ ח"ב כה) – לערוך תפלות לפי מאמרים ממאמרי הצדיק בכל נושא מבוקש, ללמוד למשל תורות בליקוטי מוהר"ן ולהתפלל לזכות אל כל האמור בהם, לקיימם באמת ובתמים, כי אז "אפילו אם יהיה הפחות שבפחותים והקל שבקלים, ואפילו אם עבר מה שעבר חס ושלום" (הקדמת ליקו"ת) יוכל לפרש שיחתו לפני ה' בהרחבה גדולה ובצורה נכונה.
"על כן, מי שרוצה לחוס על נפשו ולהסתכל על תכליתו הנצחי באמת לאמיתו ורוצה להתקרב להשם יתברך, דהיינו לשבר ולבטל כל המדות רעות ולזכות לכל המידות טובות ולילך בדרכיו יתברך, זה אי אפשר כי אם על ידי תפילה ותחנונים ושועה וזעקה וצעקה להשם יתברך ימים ושנים הרבה. וכל הצדיקים והכשרים אמתיים לא זכו למדרגתם כי אם על ידי זה, על ידי תפילה ותחנונים, כמבואר אצלנו כבר כמה פעמים. אבל גם זה בעצמו קשה וכבד להאדם, דהיינו להרבות בתפלה ותחנונים, כי על פי רוב אין מלה בלשונו לדבר ולפרש שיחתו; אבל על פי הדרך הנ"ל לעשות מתורות תפלות כנ"ל על ידי זה בקל יוכל לפרש כל אשר עם לבבו כנ"ל" – אומר מוהרנ"ת בהקדמתו לליקוטי תפלות, הבנוי ומיוסד כולו על דרך זו, לעשות מתורות תפלות. וכל החפץ לקיים בקלות יחסית את רצונו של רבינו, לעשות מתורות תפלות או ללמוד איך עושים זאת, יהגה באותו ספר נורא ונשגב.
להתבודדות, כידוע, צריכים למקום שאין שם בני אדם, המובחר שבמקומות הוא שדה אבל גם חדר מיוחד מוזכר לא פעם בספרי רבינו ותלמידיו כמקום מתאים להתבודדות (שיחות הר"ן רלד, למשל, ועוד), ואילו במקום אחר בשיחות הר"ן (שם ער"ה) מובא, שגם תחת הטלית הוא חדר מיוחד… "כי כשמשלשלין הטלית על עיניו יכולין לדבר בינו לבין קונו מה שרוצין". בהמשך אומר רבינו שאפשר גם להתבודד ולפרש שיח כששוכבים על המטה ומתכסים בסדין, והוא מוסיף שכך נהג דוד המלך ע"ה, וכמאמרו בתהלים: "אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה". "גם יכולין לישב על הספר ויסברו אחרים שהוא לומד והוא יכול אז לדבר בינו לבין קונו. ועוד יש לזה כמה תחבולות למי שחפץ באמת לנהוג הנהגה זו של התבודדות העולה על הכל שהוא יסוד שורש הקדושה והטהרה והתשובה וכו' כמבואר כבר כמה וכמה פעמים. אבל טוב יותר להשתדל שיהיה לו חדר מיוחד".
אך סגולותיו של השדה גדולות יותר, בין השאר היא העובדא שהעשבים הגדלים שם משתתפים בתפלה הנערכת בסביבתם, כפי שביאר רבינו פעם בשעת טיול מחוץ לעיר (עפ"י שיחות הר"ן קמד): "דע, כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באין בתוך התפילה ומסייעין לו ונותנין לו כח בתפילתו. וזה בחינת שנקראת התפילה שיחה, בחינת 'שיח השדה' (בראשית ד) שכל שיח השדה נותנין כח וסיוע בתפילתו, וזה בחינת 'ויצא יצחק לשוח בשדה' (שם כד) שתפילתו היתה עם סיוע וכח השדה" (ליקו"מ ח"ב יב). בפעם אחרת התבטא: "שטוב יותר שההתבודדות יהיה מחוץ לעיר במקום עשבים, כי העשבים גורמים שיתעורר הלב" (שיחות הר"ן רכז).
המובחר שבזמנים להתבודדות הוא בלילה כמבואר בתורה הידועה בליקוטי מוהר"ן בשם "הניעור בלילה" (ח"א תורה נב) אז הכל שליו ושקט, הכל פנויים מטרדות ואינם רודפים אחרי העולם הזה, או אז אפשר להתבטל כליל אל הקדוש ברוך הוא וזוהי שלימות ההתבודדות, להתבטל "ולבטל כל התאוות והמדות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו ולהכלל בשרשו". שכן, לדעתו הקדושה של רבינו זיע"א יש לנהוג באותה שעה של התבודדות בשיטתיות, בתחילה להרבות בתפלה לביטול מדה או תאוה זו, לאחר מכן תאוה או מדה רעה אחרת, משנתבטלה האחרת לעבור לעוד אחרת וכן לנהוג זמן רב בהתבודדות עד שיתבטלו כל מידותיו הרעות ותאוותיו הרעות. גם בלילה עצמו, השעה המובחרת היא שעת חצות, אז "נתעורר בחינת הניגון דקדושה הנמשך מכנור של דוד" כמבואר בתורה על הפסוק "אזכרה נגינתי בלילה" בליקוטי מוהר"ן (ח"א נד,ו).
התבטלות, ביטול ההרגשה לגמרי בשעת התבודדות, היא ממדרגותיה ושלביה הגבוהים של עבודה נשגבה זו, ושלימותה היא "כשיפרש שיחתו כל כך לפני השי"ת, עד שיהיה סמוך מאד שתצא נשמתו חס ושלום, עד שכמעט יגווע, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעוצם צערו וגעגועיו וכיסופיו להש"י באמת, וכן מבואר בדברי רז"ל (תענית ח.) שאמרו: 'אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו'" (ליקו"מ ח"ב צט). אבל עד אז, עד שמשיגים שלימות בהתבודדות, יש לצעוק הרבה הרבה "ע' קלין" שבעים קולות כיולדת (על פי דברי הזוהר הקדוש פנחס רמ"ט, מובא בין היתר בליקו"מ ח"א כז, ראה שם), עד שיוצאים מעבי הגשמיות ומגסות התאוות. אך לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להבטל ממנה.
מיותר להזכיר את הידוע גם שלהתבודדות יש להשתמש בשפת האם דוקא, אם זו לשון הקודש לדובריה, או לשון אשכנז [יידיש] לדובריה, אם זו אנגלית לדוברי השפה, וכן הלאה; כל איש בשפה הרגילה על לשונו יותר מכל שפה אחרת, צריך להשתמש בה בשעה שהוא פורש שיחתו לפני אביו שבשמים, "כי הלב נמשך וקרוב יותר" אל לשון זו "מחמת שהוא מורגל בו", ומשום כך יכול אדם בשפתו הוא "לפרש כל שיחתו ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך, הן חרטה ותשובה על העבר והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום והלאה באמת וכיוצא בזה, כל חד לפום דרגיה… כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה' או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך – על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך" (ליקו"מ ח"ב כה).
בשולי המאמר נוסיף נקודה חשובה: לא רק בענייני עבודת ה' הורה רבינו להתפלל, אלא על כל בעיה גשמית גם כן, ולפיכך נאמר, שאם אין לו לאדם פה לערוך התבודדות על רוחניות יתרגל לפחות לתנות את כאביו הגשמיים לפני השי"ת אלה מורגשים ללבו יותר ועליהם יכול אף לבכות… מהם יעבור לבטח במשך הזמן לתפילה על מצבו הרוחני ויזכה להרגיש גם את כאב עוונותיו ויתפלל עליהם באמת.
ובכן, הרי שולחן והרי לחם והרי מטבל. חסר רק הניסוי הראשון, לאחריו עוד ניסוי ואט אט נווכח מה טוב, מה יקר, איזה טעם של גן עדן ואיזו אמת יש במנהג קדוש רם ונישא זה – התבודדות, אותה לימד רבינו.