מה עושים כשגומרים להגיד את כל מה שיש ורוצים לשתוק? אפשר?

מה עושים כשגומרים להגיד את כל מה שיש ורוצים לשתוק? אפשר?
בהתבודדות אין חובה לדבר ברציפות ללא הפסקה. ברור שאפשר לשתוק ולחשוב אודות הנושאים עליהם שוחחתי ואודות הנושאים עליהם ארצה להמשיך ולשוחח עם ה'. רבי נחמן עצמו אמר : "ואפילו אם נסתתמין דבריו, ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאד" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה). לפעמים, דווקא אחרי שגומרים את כל מה שיש להגיד, שותקים ומתבוננים פנימה, מגלים פתאום מילים ונושאים עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר שהסתתרו מתחת לפני השטח, שאלמלא היינו שותקים ומצפים לבואן, אולי לא היו מגיעות לדל שפתינו לעולם. אפילו שתיקת האילם, שדעתו מוטרדת ונפשו מטורפת, שאינו יודע לדבר ואינו מוצא מילים, יש בה כוח ומעלה, וגם היא בכלל ההתבודדות.מה חשיבות יש לשתיקה זו? מבאר רבי נחמן "דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר".הרצון והכיסופים לחיבור עם ה', התשוקה לבטא את עצמי לפניו, ועצם הישיבה מולו מתוך נכונות לקרבה וביטוי, אף הם בונים כלים בנפש.הגם שעדיין לא התגלתה תשוקת הלב בפועל, בתוך הנפש מתרחש דבר מה. מתגבשים איזה כוח ותעצומות שאם נהיה סבלניים דיינו יהפכו בסופו של דבר למילים של ממש, לביטוי הנפש והתגלותה. שתיקה כזו איננה שתיקה פסיבית, שתיקה של חוסר עשייה ודמימה פנימית.זוהי שתיקה של סערת נפש, של לבטים ומצוקה פנימית שחפצים למצוא דרכם החוצה."חם ליבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דיברתי בלשוני", מתאר דוד המלך תהליך זה בו הופכת הפנימיות לאט לאט לכוח מניע, מוליד ומייצר מילים.בתחילה "חם ליבי בקרבי", חום פנימי של כיסופים אצורים ותשוקה נעלמת וחבויה, אחר-כך, כשעל כל פנים אני ממשיך לשבת ולנסות להפוך רגשות למילים, עולה אותו חום מן הלב אל המוח – "בהגיגי תבער אש", ורק בסופו של תהליך יופיעו, בלי ספק, גם המילים – "דיברתי בלשוני". עצם המצב של ישיבה מול ה' מתוך כוונה ליצור עימו קשר, הוא מעמד כה נשגב, עד שגם הוא עצמו יוצר שינוי בנפש. נכון, תמיד נמצא האדם לפני בוראו, אבל ברגעים אלו הוא יודע שהוא לפניו, וככל שתארך ישיבה קדושה זו, יחוש בכך ביתר עוצמה וביתר בהירות. במצב אילמות זה, למרות היותו מבייש ומייאש במידת מה, עובר המתלמד בהתבודדות מבחן כניסה, חישול וחיזוק פנימי בהכשרתו.בישיבה זו, שבה עדיין לא פרצו רגשות ולא שטפו מילים, מוכיח המתלמד את מסירותו ונאמנותו למשימה. זו המשימה הכבירה של יצירת ערוץ תקשורת תמידי וחי עם בורא עולם. בישיבה זו הוא לומד את כוחותיו, הוא מגלה את עקשנותו, הוא חושף ומחזק את רצונו."כאן אחכה, כאן אמתין לך ולהתגלותך, כל כמה שיידרש מידי יום ביומו אבוא לפגישה איתך ואנסה לפתוח את ליבי, וכשתראה אותי בא וחפץ בקרבתך, יום אחר יום, בוודאי גם תסייע בידי, תפתח את ליבי ואת שפתי". "ה', שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". אמירה זו היא המסר אותו אנו מעבירים לבוראנו באמצעות שתיקתנו העיקשת, המנסה להפוך את ליבנו לכינור של מילים, מנגנות וזורמות. זוהי שתיקה שמעלתה נמוכה מן הדיבור, שמכשירה את הקרקע לקראתו ומהווה כלי להתהוותו.אך יש גם שתיקה אחרת, נשגבה ועליונה לאין שיעור. השתיקה שמעל לדיבור.לא שתיקה של "אין לי מה לומר", כי אם שתיקה של "לך דומיה תהילה", שתיקה שאומרת יותר מדיבור, במקום שדיבור כבר אין בכוחו לבטא את עומק הרגשות. שתיקת דבקות שהיא התגלות הנפש בתפארתה, מעל ומעבר לכל הגבלת מילים.לאחר שכבר נאמר הכל, נאספות המילים, בטלים הצלילים ורק המיית נפש פנימית ביותר מתנשאת והולכת לה, חוצבת בעולמות עליונים מרוב דקותה ועדינותה.

Uncategorized
admin

עדי רן – עשרה טיפים להתבודדות

התבוננות/ עדי רן דברים קורים בעולם, בארץ, בחיים הפרטיים, יש מי שמנהיג את הכל. אפשר להתחבר אליו, אפשר להתחבר ל"תוכנה הראשית", לראות מה כוונת המכוון.

קרא עוד »