Close

ינואר 20, 2021

יישוב הדעת

peaceful meadows of autumn park

מתוך ספרו של רן ובר- ״לחיות את היום״

יישוב הדעת
הוא הביט בי בעניין. ״מה?״ שאלתי. ״מה אתה רואה?״ הוא שאל חזרה. ״אנשים, קפה, כסאות, שמש שוקעת, חבר שלא פגשתי הרבה זמן. שעון״. הוא הנהן. ״אני רואה שני אנשים שמדברים על התכלית״ אמר. ״זה לא שאני לא רואה את מה שאתה אמרת, אבל אני לא נותן לשטות העולם להטעות אותי. לחשוב שזה באמת העולם. זאת תפאורה, אתה מבין את זה?״. הנהנתי ושאלתי – ״תפאורה למה?״. הוא חייך. ״הו! זאת כבר שאלה טובה״.

"ולא היה טרוד כלל, רק תמיד היה בישוב הדעת. ובעניין זה היה חידוש נפלא ואי אפשר לספר מזה כלל. ומחמת זה היה לו פנאי על כל דבר" (שיחות הר״ן, שיחה ע״ו).
רבי נתן מספר על רבו, רבי נחמן מברסלב, שתמיד היה ביישוב הדעת. יישוב הדעת פירושו קודם כל שאני לא מבולבל מהעולם אלא מיושב בדעתי. ההפך מיישוב הדעת הוא פיזור הדעת, רדיפה אינסופית אחרי גירויים חיצוניים וניסיון לפתור בעיות בחיים שלי לא באמצעות הבנה עמוקה או מהלך, אלא על ידי כיבוי שרפות או טלאים על גבי טלאים. אחד הדברים המדהימים שמוסיף רבי נתן הוא שמחמת יישוב הדעת שהיה לרבי נחמן גם היה לו פנאי לכל דבר. עצם זה שיש למישהו יישוב הדעת מאפשר לו לשים כל דבר במקומו, וכאשר כל דבר במקומו – יש זמן ומקום לכל דבר. ההפך מיישוב הדעת הוא כאמור פיזור הדעת, כאשר אדם פועל בצורה לא מיושבת, חוטף מכאן ומשם, מרגיש בלחץ ובדחק כל הזמן וכמובן שאין לו פנאי לכלום. עצם חוויית הלחץ והדחק אומרת שבעצם אין לי זמן, אין לי פנאי, אין לי מרחב פנימי ואני רק מנסה להדוף את המציאות. יישוב הדעת זה ההפך הגמור.
"מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה… אַך דַּע, שֶׁעַל יְדֵי מָרָה שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. רַק עַל יְדֵי הַשֹמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת… וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמֹּחַ, אֲזַי מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן חוֹרִין״ (ליקוטי מוהר"ן מהדורא בתרא סימן י).
ליישב את עצמו, את דעתו. לקחת זמן ביום ולחשוב על התכלית שדיברנו עליה בתחילת הספר. לתת מקום לחשיבה על התכלית ולבחינת החיים שלי. יתכן שאפילו אחשוב על רצון חלקי בחיים או יעד לטווח קרוב יחסית – איך אני עומד מול זה? לדבר על זה, לבחון את זה בלי להיבהל.
איפה אני נמצא? האם אני מתקרב אל התכלית, לפחות לפי התפיסה שלי כרגע, או שאני מרגיש שאני מתרחק מהתכלית? גם זה יכול להיות בסדר. עצם זה שאני מדבר על זה, שאני מודע לזה, יכול להחזיר אותי חזרה לפסים טובים יותר.
כשאדם בודק לאן הוא הולך, אם הוא מגלה שהוא הולך בכיוון הלא נכון, יש בזה גם שמץ של שמחה – לפחות אני יכול להסתובב ולהתחיל ללכת בכיוון הנכון!
"וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה… וְזֶה בְּחִינַת (שַׁבָּת עז:) 'בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ', שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַשֵּׁר הַשִֹמְחָה לְמֹחוֹ וְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי הַמֹּחַ מְשֻׁחְרָר, וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת כַּנַּ"ל" (שם).
כמה חשובה השמחה ליישוב הדעת שלנו! כשאנחנו לא בשמחה, כשאנחנו שוקעים בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, קשה לנו כל כך ליישב את דעתנו, להיות אמיתיים עם עצמנו ולראות מה קורה איתנו. גם כך אנחנו בעצבות – מה, אתה רוצה להפיל אותנו עוד יותר? חס ושלום! ולכן, ראשית חשוב כל כך להוסיף שמחה בחיים שלנו (ראו בספרי ״להיות בשמחה״).

נקודה להתבוננות: כמה יישוב הדעת יש לי בחיים? האם יש לי זמן שבו אני עוצר וחושב על החיים שלי, יכול באותו הזמן לתכנן לאן אני הולך, מה אני רוצה לעשות; מקום שליו בתוכי שבו אני לא רק מגיב במהירות על המציאות המשתנה ומכבה שריפות, אלא נמצא במקום רגוע ועמוק יותר?

"צריך לזה זכיה גדולה שיזכה ליישב עצמו שעה אחת ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט, כי לאו כל אחד זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום, כי היום הולך וחולף ועובר אצלו ואין לו פנאי ליישב עצמו אפלו פעם אחת כל ימי חייו… מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל" (שיחות מוהר"ן אות מז).
*
עצם חוויית הלחץ והדחק אומרת שבעצם אין לי זמן, אין לי פנאי, אין לי מרחב פנימי ואני רק מנסה להדוף את המציאות. יישוב הדעת זה להפך לגמרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *