האם צריך הכנה להתבודדות?

האם צריך הכנה להתבודדות?
כפי הידוע לנו, כל דבר שבקדושה צריך הכנה. זו גם הסיבה שתיקנו לנו לומר את הנוסח: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" או "הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה" לפני קיום המצוות שאנו עושים. הכנה כזו מזכירה למוח וללב לפני מה אנו עומדים, מה אנחנו מתכוונים לעשות ולשם מה אנו עושים זאת. באופן כזה המעשה שבא אחר כך הוא איכותי ומדויק יותר, והשפעתו רבה יותר, גם על מי שעושה אותו, וגם בכל העולמות הרוחניים התלויים בו. כשמדברים על הכנה להתבודדות, אפשר להתייחס לכמה סוגים של הכנה. ההכנה הבסיסית שרבינו מדבר עליה, היא לבוא להתבודדות לאחר שביררנו לעצמנו את הנושאים שאנחנו רוצים לדבר עליהם בשני מישורים: נקודת הצדיק ונקודת החבר, ורק לבסוף, לאחר הכנה זו, מגיעים לנקודת ההתבודדות, וכפי שמציין רבינו בתורה ל"ד (סעיף ז') שזהו סדר הדברים: "שהכל צריכין לקבל תחילה מהצדיק ואחר כך יקבלו דין מן דין (זה מזה) וכל אחד יקבל מיניה וביה (בינו לבין קונו)". נקודת הצדיק, כפי שמבאר ה"פרפראות לחכמה" על תורה ד', היא לימוד ובירור הנושא בספרי רבינו. נקודת החבר היא לימוד ובירור הנושא עם חברים בכלל ועם תלמידי הצדיק בפרט, ורק אחר כך להתבודד על הנושא. למשל, אם אדם רוצה לבקש רחמים מן השמיים בנושא מקום מגורים. הוא לא יודע היכן לגור ועצתו חלוקה בנושא. השלב הראשון הוא ללמוד מה רבינו אומר בנושא הזה ואז ימצא, למשל בספר המידות (ערך "בית" אות ב') את דברי חז"ל: "מאן דביש ליה במתא דא ילך למתא אחריתא" (מי שרע לו בעיר פלונית ילך לעיר אחרת) או (שם סעיף ד') "יש מקום מזומן לטובה והוא הדין להיפך", או (שם סעיף ז'): "אין אדם נהנה אלא במקום שדרו אבותיו" (כמובן שבכדי לקבל תמונה שלמה של דעת הצדיק בנושא מסוים, כדאי לחקור ולעיין בנושא זה בצורה שיטתית בכל ספריו ואנו מביאים קצת רק לדוגמא). ואם כן, כבר מן המאמרים הללו שמענו שלפעמים אדם צריך אכן לשנות את מקום מגוריו, וגם שיש משמעות להרגשתו האישית בנושא ("מי שרע לו במקום פלוני"). אחר כך כדאי לשוחח עם חברים על האפשרויות העומדות לפניו והם, כאוהבים שמכירים אותו, יוכלו לסייע לו לבחון את המצב בצורה יותר מדויקת, להאיר צדדים שלא הבחין בהם וכו'. אחר עבודת ההכנה הזו, הוא מצויד בדעת הצדיק ובעצת חבריו, וכעת הזמן לבקש רחמים ועצה משמיים, על סמך כל ההבנות שהשיג בנושא האמור עד עתה. (כמובן שיש פעמים רבות שאין אנו יודעים מהו הנושא שעליו אנו רוצים לדבר, ואז מתברר הדבר תוך כדי התבודדות, שעל זה מדבר רבינו בתורה ל"ד: "לקשר את ליבו להנקודה השייכת לליבו בעת הזאת", שזו עבודת הלב, כפי שכותב רבי נתן: "יחפש בדיבוריו (לומר תוך כדי דיבורו) את נקודתו הטובה. ואז, מה שעבר את "בירור הלב" יכול לחזור ולהתברר ב"נקודת הצדיק", דהיינו בספריו, ואחר כך ב"שיחת חברים" ושוב בהתבודדות בינו לבין קונו) על פי האמור אפשר לומר, שטוב לעשות הכנה בלימוד לפני ההתבודדות. או בלימוד אודות חשיבות ההתבודדות ודרכיה (למשל סעיף אחד או שניים מהספר "השתפכות הנפש" וכדומה) או לימוד בספרי הצדיק אודות הנושא עליו הוא רוצה לשוחח עם ה'. בפשטות – הלימוד לפני ההתבודדות גם מעורר את המוח והלב, וגם נותן "חומר" על מה לדבר. ועל זה כתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה): "גם טוב לעשות מהתורה תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאיתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר….ועניין שיחה זו עולה למקום גבוה מאד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה". כמובן שאפשר גם לרשום לעצמו בכתב מחשבות ורעיונות או נושאים שהוא רוצה לשטוח לפני ה', וגם זה בכלל הכנה – להכין חומר כתוב. סוג אחר של הכנה להתבודדות, שמצוין בהלכה וגם מופיע בדברי רבי נתן, הוא השתיקה והשהיה. כלומר הקדשת זמן ומאמץ לפינוי המוח מכל המחשבות הטורדות, על מנת להפוך את התפילה לחוויה אמיתית של חיבור אל ה' יתברך, ולא מעמד מבולבל ומלא בטרדות של חולין. וכך כתוב בהלכה (שולחן ערוך הלכות תפילה סימן צ"ג – "קודם שיתפלל צריך לשהות" סעיף א') : "ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל, כדי שיכוון ליבו למקום", ומקור הדין בדברי חז"ל: "חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת לפני תפילתם, כדי שיכוונו ליבם למקום". ועל זה כותב ה"משנה ברורה", שהנהגה זו מיועדת לחסידים, ואילו לשאר העם די בשהייה מועטת. אולם על כל פנים אנו רואים שחלק מן ההכנה לתפילה הוא השהות השקטה והכנת הלב לקראת השיחה עם אלוקי עולם. ועיקרון זה בוודאי מתאים גם להתבודדות, כמו שכותב רבי נתן: " העיקרון המנחה הנהגה זו הוא פשוט: אם אדם "מתפרץ" לתוך התפילה או ההתבודדות מתוך עולמו הרגיל וטרדותיו הרבות, הוא עשוי בנקל לצאת מן המעמד הזה כאילו לא נכנס אליו בכלל. מעמד כה מרומם ומשמעותי, הפגישה עם מי שמעל ומעבר לעולם, חייבת להיות כרוכה ביציאה והתרחקות כלשהי מן העולם (שעל זה גם מרמז הדין של עשיית שלושה צעדים לאחור בסיום התפילה, כאומר שהוא יוצא ממקום ומצב שונה וחוזר משם אל עולמו המוכר. עיין הלכות תפילה קכ"ג סעיף א'). אם זמנו של האדם מועט ואין ביכולתו להקדיש זמן לשהות וכנה, מן הראוי לפחות שבהתבודדות עצמה ישהה מעט ויזכיר לעצמו במחשבתו לפני מי הוא עומד ועל מה הוא רוצה לשוחח.